שירשור לגבי- חווית ההגירה

•
סימי- מתחברת לחששות שלך ועוד...חמו seb1 ו
20:32 15/02/07 קראתי את ההתלבטות של סימי וחשבתי לעצמי וואללה גם אני שם, אנחנו כבר בסוף הניירת ושעון החול כבר מתקתק שנה מדצמבר, הזמן בו עשינו את הבדיקה הרפואית, פתאום זה הופך להיות ממש מוחשי ואמיתי. ההורים שלי ממש כועסים ומדחיקים ובן זוגי שחלם דחף והאמין מסרב לראות את הקשיים שנחווה (או שפשוט הוא משתדל לא לשדר לי חששות שלא אנצל רגע של חולשה) אני יודעת שלא יהיה לי קל, סוף סוף אני מרגישה שהתחלתי לממש את עצמי מבחינה מקצועית ואישית (ועדיין יש לי עוד דרך לא קצרה) ופתאום אני אצטרך להיות זרה, להסתובב כמו זומבי ברחובות שאני לא מכירה ללא יכולת לפרש את הניואנסים הקטנים של תרבות ושפה, ללא יכולת לתת לילדים שלי את הבטחון שאני יכולה לתת להם כאן . גם מבחינת פרנסה זה לא פשוט אני עו"ס במקצועי ואני יודעת שמצב הגירה איך שלא נסתכל על זה הוא מצב משברי, אז... מה? מה אוכל לעשות? למלצר? למכור בחנות? לקטוף מלפפונים? מצד שני, האיש שלי האבא של הילדים שלי חולם כבר שנים, עד עכשיו ה"רגל שלי היתה על הברקס" אבל איך אני יכולה לסגור לו את הדלת ולחיות עד סוף החיים בתחושת החמצה והכל בגללי? וחוץ מזה, נכון אנחנו עובדים כל חיינו קשה ולא מתקדמים לשום מקום יש מספיק סיבות למה לעשות את הצעד...בינתיים החיים שלנו ב"הולד" אנחנו לא עושים עוד ילד... לא קונים ארון בגדים ומתחילים לאגור דיסקים וספרים... מרגישה כאילו לרגע אני מאבדת שליטה על החיים ומצד שני כמה שליטה יש לי כאן?מתחילה לרגע קצת להתרגש מהרעיון... ואז חוזרת לחרדה... מוכנה לנסות אבל מודעת לקשיים.

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
מבינה לליבךו dikli28 ו
00:00 16/02/07 אנחנו עוברים לאוס' בעוד 4 ימים. גם במקרה שלי זה חלום של הבעל ולמרות שגם אני מאוד רוצה בזה יש לי גם המון חששות. האמת היא שהחשש הוא לא מעד כמה נשתלב באוס'. כי אני בטוחה שבטווח זמן כזה או אחר הכל יסתדר. ברור שלא יהיה קל בהתחלה - או אפילו קצת יותר זמן מהתחלה. גם אנחנו בהולד הרבה מאוד זמן ולא קונים שום דבר גדול וגם מקצועית די עומדים במקום. הקושי הגדול הוא עם הצביטה בלב של המשפחה שנשארת מאחורה ועוד איזה אחורה - הכי רחוק שאפשר. אנחנו מרחיקים אותם מהנכדה ומאיתנו ולמי יש כסף להגיע כל שנה לאוס' או כל שנה לישראל? עכשיו אנחנו שניה מהמעבר ויש מעברים רבים בין אפטיות וריקנות לבין כאב לב. אבל מה לעשות? אם לא ניקח את הצ'אנס הזה לעולם לא נדע האם יש באמת חיים נעימים יותר מאילו שבארץ, חיים טובים יותר לנו ולילדים שלנו. זה ברור לנו וגם להורים שלנו, עם כל כאב הלב, שנראה באוס' טוב יותר. היום אני פשוט לוקחת נשימה עמוקה ומנסה יותר להתרגש ופחות לבכות כי אם הצעד הזה לא היה יותר חיובי משלילי אף אחד מתושבי פורום זה לא היה מבצע אותו.עד כאן עם ההשתפכות, מאחלת לכם בהצלחה

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
בהצלחה!!ו seb1 ו
00:12 16/02/07 מאחלת המון הצלחה (יש לי דמעות בעיניים) אשמח ללות אותך בדרך... אני אחרייך

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
Been thereו sidebob ו
01:09 16/02/07 Let me tell you were have we been:My wife came to Israel less than two years before we moved out. She already knew that I'm in the process of getting a visa to Australia and agreed to that. She spent a year improving her Hebrew and working at her country's embassy as a secretary - made OK money but was frustrated that she isn't working in her own profession.After a year there she did some courses to learn new techniques in her profession and with about 6 months to leave Israel she started working in her own profession and love every moment of this.But she was committed (she pipe-dreamed to move to NZ before we met so it wasn't like I forced something completely alien to her) and we moved.Just notice - she immigrated twice in less than two years and had to deal with a third language in Australia.She walked like a zombie in the first few weeks, if she ventured out of the room at all. It's funny how as someone who grew up in a city with a population almost the same size as all of Australia, she was scared of walking the street in Sydney.(I surprised myself a bit and "hit the ground running" from day 1, found a job in less than a week and started working in two weeks. It probably helped that I back-packed in Australia for almost a year over ten years before that).Since then we had a baby (she was pregnant when we moved), she visited both Israel and her country of origin, and after returning from both, about a year after we landed, she can't think of living anywhere else besides Australia.Hope this gives you some positive perspective.S
War isn't about who's right - but who's left

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
חשוב להיות מודע לקשייםו מרב של ערן ו
03:20 16/02/07 זה יכול להיות המפתח להצלחה. לדעתי, מי שטומן ראשו בחול ולא מוכן לשמוע שיש קשיים, ואפילו לא מעטים, הסיכויים שלו לשרוד את התקופה הקשה הראשונה קטנים.אנחנו ידענו שתהיה לנו תקופה קשה. חברת משפחה שחיה בקנדה, ומסייעת לאנשים שעושים רילוקיישן אמרה לנו שלא להתייחס לשנה הראשונה (אולי אפילו לשנתיים הראשונות) כי זו תקופת ההסתגלות והיא קשה ולא מייצגת.אני מאוד מזדהה עם הצורך שלא לחיות בתחושת החמצה. זו היתה הסיבה שהחלטנו לא לוותר וללכת אחרי הרצון. ואחרי שנתיים כאן, אני לא מבינה איך יכולנו לחיות אחרת.
מרבאמא של יהב ואדר

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
אבל לאט לאט...ו טחינה עם דבש ו
03:45 16/02/07 לדעתי, לפני המעבר אין טעם לחשוב יותר מדי על הקשיים, כי ממילא את לא יכולה לעשות שום דבר בעניין.ואחרי המעבר: לשנן לעצמך שוב ושוב: השנה וחצי הראשונות מאתגרות, אחר כך ילך וישתפר. סבלנות.ולהתמודד עם כל קושי כשהוא קורה. וכל יום - לגמור את היום. את מחר נשאיר למחר.ולסב - תיזהרי שלא לעשות חלוקת תפקידים יותר מדי נוקשה עם הבנזוג (שהוא רק מושך ואת רק עוצרת). בטוח ששניכם הייתם רוצים - אם כי אולי הוא רוצה יותר, ובטוח ששניכם מפחדים ומהססים. הרי אי אפשר שלא לפחד ולהסס מצעד כזה. ועוד משהו: את חושבת שפה לא תוכלי לממש את עצמך מבחינה מקצועית ואישית? חכי חכי... מידת ההתפתחות האישית שהתרחשה אצלי בגלל ובעקבות המעבר מדהימה ממש. וגם המקצועית. אוסטרליה היתה בשבילי זרז רציני. זה לא היה קל (כי לא ציפיתי לזה), אבל זה היה כל כך כל כך שווה את זה. אין מילים לתאר.
I am a good learner, not a good student

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
אני לא ממש יכול לעזור, אבל...ו חרמש מוטורי ו
11:46 16/02/07 משפט אחד שכתבת פשוט "הקפיץ" אותי."...ללא יכולת לתת לילדים שלי את הבטחון שאני יכולה לתת להם כאן".על איזה בטחון בדיוק את מדברת?...את שומעת מה הולך בישראל? בלבנון? בסוריה? באיראן? איפה היית בקיץ האחרון?... וכשעצרו את ג'קי מצא והחברים שלו?... וכו' וכו'. המדינה הזו קורסת! לא מסוגלת לתת לאזרחים שלה שום בטחון בסיסי, מכל סוג שהוא. בטח שלא בטווח הארוך.אני הייתי בקיץ האחרון בנגב. אבל לא בגלל שאני גר שם. ממש לא. הייתי שם כי במשך חודש הבית שלי הותקף (literally), והאלטרנטיבה היתה לשבת כל היום במקלט, או לתת לילדים "להנות" מהבומים ומתחושת החרדה.וזה ממש לא נגמר. הו, לא. כל יום בדרך הביתה אני משקיף מעבר לגדר, ורואה את הדגלים הצהובים של החיזבאללה מתנוססים בגאווה ובשלווה בערך 100 מ' מהגדר, ו-10 מטר מהחביות הכחולות של האו"ם, שאומרות להם עד איפה מותר להם להתקרב. עשרות דגלים צהובים, על כל גבעה באיזור, כולל 50 מטר מהמוצב הגאה ו"המפחיד" של צה"ל, שבראשו מתנוסס דגל כחול-לבן. ממש אידיליה - צהוב וכחול-לבן יחדיו ישכונו לבטח...ולפני שבוע, ב-11 בלילה אנחנו מתעוררים מצרורות של נשק קל שנשמעים כאילו הם 50 מטר מהבית, כי לצבא לבנון "לא נראה" שצה"ל החליט לעבור לשטח שבין הגדר והגבול הבינלאומי (כן כן, זה עדיין בשטח ישראל), כדי לפוצץ מטענים שהחיזבאללה הכין שם. ויום אחרי, כל שעה שעתיים פיצוץ אדיר שמוריד את הלב לתחתונים. "פיצוצים מבוקרים" קוראים לזה נציגי צה"ל. ממש. מי בדיוק מבקר אותם?... חיזבאללה?... "הכל תחת שליטה". ואתה רק מקווה שזה לא מתחיל עוד פעם... ושואל את עצמך: עד מתי יימשך השקט?אני רק בתחילת התהליך (skills assessment), אבל בדבר אחד אין לי שום ספקות: פחות בטחון לילדים ממה שיש לי כאן ועכשיו כנראה לא יהיה לי באוסטרליה.סוף שבוע נעים לכולם (אפילו יצאה עכשיו השמש בין העננים).חרמש.

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
מה אני אגיד לך צודק - אבל...ו seb1 ו
12:11 16/02/07 אהלן-גם אני תושבת הצפון וגם 200 מטר מהביית שלי נפלו קטיושות (כנראה אנחנו די שכנים) ויותר מזה, בן זוגי היה במילואים בלבנון וכל עוד לא שמעתי כלום ידעתי שהוא בחיים... (12 יום לא שמעתי ממנו וברקע שמעתי שמות של הרוגים שידעתי שהם חברים שלו מהפלוגה). כשאמרתי בטחון התכוונתי לבטחון במובן הפסיכולוגי של המושג, שהם יכולים להיות ילדים והם יודעים שאני שולטת במצב ויודעת לפרש את הסביבה ואפילו במלחמה שקשה לקרוא לזה מצב של בטחון, ידעתי מה לעשות ולייצר לילדים שלי שגרה שירגישו כמה שיותר בטוח, אבל אם אתה מדבר על המלחמה אני חושבת שמצב של הגירה כמו המלחמה שעברנו הוא מצב של שבר של שינוי של קושי ואני לא משלה את עצמי יהיה לי קשה מאוד אבל אני מוכנה לעשות את השינוי כדי לחסוך מהילדים שלי את התיאור שאתה נתת לגבי המצב וכן, גם לזה יש מחירים אני מנתקת שני ילדים מסבא וסבתא ועוד סבתא מאוד קרובים וחברים וזה בעיני מחיר כבד מאוד וקשה וכואב!יאללה שבת שלום SEB1

הוספת תגובה ישנה הוספת תגובה בחלון נפרד
שם: Kofico
נושא: [סמיילים וסימנים לנושא] [שלח/י]
תוכן: [סמיילים וסימנים לתוכן]

◄ מסר למחבר/ת ◄ שליחה באימייל ◄ שליחה באימייל חיצוני ◄ הדפסה ◄ קישור להודעה ◄ המלצה על הודעה ◄ תלונה על הודעה ◄ RSS
X
•
זה כל כך חשובו סימי3 ו
22:15 16/02/07 לחלוק את התחושות עם אנשים אחרים שנמצאים באותו מצב כמו שלך או שעברו את אותו התהליך.במיוחד כאן, בפורום אתם תקבלו תמיכה, ביטחון והבנה מהרבה אנשים. אני התחזקתי מאוד בזכותם.בעזרתם הבנתי שאני לא אוכל לחיות כל החיים שלי בתחושה שהחמצתי משהו. התחושה של "מה היה קורה אם..."- זה נורא!אני חושבת שזה בסדר לחשוש ועוד יותר בסדר וחשוב הוא לעבור את התהליך הזה של ההתמודדות עם כל התחושות הללו.תראי כמה אנשים חווים את אותו הדבר- סימן שזה נורמלי, זה חלק מהעניין.אני חושבת שמצד אחד צריכים לקחת את החוויה הזאת ברצינות, כי זהו מהלך מאוד דרסטי, מהלך שמשפיע על כל בני המשפחה. מצד שני, צריכים לקבל את החוויה הזו כחוויה שלא כל אחד זוכה בה. אני פתאום מוצאת אותנו מטפלים בניירת, בודקים, חושבים, לוקחים סיכונים, מנסים להחליט ולקדם (שמת לב כמה פעלים - משהו זז- סימן לחיים, להתקדמות)- אני מרגישה שאנחנו עושים שינוי, מנסים לשפר את החיים שלנו. פתאום הרגשתי שיש מטרה חשובה בחיינו, פתאום יש עתיד. עתיד טוב יותר- זה מה שצריך להניע אותנו.החשיבה החיובית תמיד עוזרת. תתחזקו! מאחלת לכם שההמתנה תהיה כמה שיותר קלה! סימי3